גם לספקני חיסונים יש זכות לא להיקרא "מפיצי מחלות"

מלחמתם של ספקני-החיסונים (חלילה לא "מכחישי החיסון") באחיהם, מעודדי החיסון, הייתה הלהיט של עולם הדיבה בשנה החולפת. מי שסבר שיש מקום לחשדנות או בדיקה נוספת לפני חיסון חדש, הוכרז ברשתות החברתיות, במקרים מסוימים, כ"רוצח". מי אשר עודד חיסונים, נקרא לפרקים על ידי הספקנים כ"מנגלה", שהרי לשיטתם הוא "מבצע ניסויים רפואיים בבני אדם", ודעות קיצוניות אלה פרנסו עורכי דין שעניינם בדיבה ובלשון הרע.

ויכוחי חיסונים ברשתות החברתיות, היו הלהיט, אשר החליף את קודמו, טרום הקורונה – ויכוחים דיבתיים ברשתות החברתיות בין אוכלי בשר לבין צמחוניים, טבעוניים והנוהים אחרי גארי יורופסקי ו"ההרצאה הכי חשובה בעולם". אלה סיפקו תחמושת נאה לעורכי הדין, עם חיקויים גרוטסקיים של האקטיביסטית טל גלבוע (שתביעתה נגד סאטירה עליה ועל משפחתה, נדחתה, ת.א. 55311-03-16 גלבוע נגד וויל), וההשוואה בין הרפתן ארנון אשרי לבין הנאצים בשואה, ש"גם הם" הובילו למוות אימהות וילדים, או עגלים במקרה הזה (ת.א. 11289-09-13 אשרי נ' קורן), שם התביעה התקבלה, ועוד איך התקבלה (בפיצוי של מעל 70,000 שקלים).

האלימות המלולית גואה בכל סבב כזה (וכעת נדמה כי "הלהיט" החדש בהשמצות ברשתות יהא "אתם הביביסטים" ולעומת "למי קראת ביביסט ולמה בדיוק התכוונת"). לא צריך הרבה כדי להביא כמה דוגמאות מעולם המושגים של הרייך השלישי. פעם זה מנגלה, לרוב זה גבלס, ובמקרי קיצון מגיעים עד אדולף.

ובאקלים הזה, קשה לבית המשפט להיכנס לקלחת. חופש הביטוי עובר מבחנים קשים בדרך. ובתביעה הראשונה בה ניסיתי להגן על פעיל בעמותה, אשר לא מכחישה חיסונים, אלא מאמינה בספקנות כלפיהם, נתקלתי בקושי רב בבית המשפט. ב-2017, תביעה שהגשתי בשם העמותה למתן מידע על חיסונים, קיבלה כתף קרה, והאמירות הקשות נגד אנשיה, סווגו כ"ביקורת" מותרת, אולי בגלל הנושא שעמד על הפרק (ואנו מדברים כמובן, הרבה לפני שהעטלף נכנס למרק ההוא, בשוק בסין, והוליד את הקורונה). הנושא המרכזי אז היה חיסון הקשור במחלת פוליו. העומד בראש העמותה ומרצה מטעמה, אשר ביקש להציג מאמרים המעלים ספקות בנחיצות חיסונים מסוימים או בעיתוי החיסון לילדים, כונה "איש מסוכן" וזה ש"בגללו אנשים חולים". השופט חסדיאל מבית משפט השלום בת"א המליץ בחום (מדוד) לסלק את התביעה.

לאחרונה הסתיים הליך אחר שבו הייתי מעורב, והפעם היה זה בחור צעיר בשם אלון כץ, אשר העז להעלות ספקות (שוב, התביעה הוגשה רגע לפני פרוץ הקורונה לעולמנו) לגבי נחיצות חיסון לתינוק שלו שאך זה נולד, או בכל אופן – ספק לגבי הצורך לחסן אותו בלוח הזמנים המומלץ על ידי קופות החולים, ואולי למנן את זה אחרת, באופן יותר הדרגתי. הוא מיד זכה ל"טיפול" המסורתי הנהוג ברשת – נכתב כי הוא-עצמו וגם אשתו "מפיצי מחלות" (הגם שאינם חולים, והתינוק עוד לא הגיע אפילו לגיל שבו מקובל לחסן). לכך הוסיפו "שלא יתרבו הדבילים", כי הוא "מסוכן לחברה" ולכן יש "לשתף", לשתף את מה? ובכן, את היותו "מפיץ מחלות". וכך אכן היה.

הגדילה לעשות אחת הנתבעות בתיק. לא זו בלבד שטענה – ברצינות תהומית – כי התובע, שמעולם לא פגש אותה וגם לא גר בקרבת מגוריה, אחראי ואשם למחלת הסרטן בה חלתה (כאמור, הוא בסך הכל תהה בקול רם אם כדאי לחסן את התינוק, שטרם הגיע מועד חיסונו, בלוח הזמנים המקובל). היא גם הגישה תביעה שכנגד, ובה האשימה אותו במחלתה, כי הרי הוא "מפיץ מחלות", כדברי הנתבע האחר.

כבוד השופטת אונגר ביטון, בבית משפט השלום בחדרה, הפתיעה עם פסיקה ליברלית (ת.א. כץ נגד דבורין ואח', תא"מ 7582-02-19) המקבלת את זכותו של "ספקן חיסונים" (או בשפת מתנגדיו – כמובן "מכחיש חיסונים") להביע דעתו בלי להיות מוקע כ"מפיץ מחלות". הדברים הוכרו כלשון הרע וזיכו בפיצוי (בנוסחה שהייתה קשה לחישוב, המתמחרת כל תגובית בנפרד, בכ-15,000 שקלים לערך).

הפסיקה מפתיעה כי הגם שהתביעה הוגשה לפני פרוץ הקורונה, הדיונים בה – כמה סמלי – התבטלו בגלל סגרי הקורונה או התקיימו בחלקם עם מסיכות על הפנים עם מגבלת מקום של מספר הנוכחים באולם, והחשש היה כי באווירה שנוצרה, סיכויי התובע לזכות בתביעה – קטנים כמו הסיכוי למציאת תרופה למחלה חשוכת מרפא.

אם כן, זו פסיקה מפתיעה לאור העובדה, כי ניתנה דווקא לאחר שעברנו את חווית הקורונה, ובאשר מילים דומות, בתביעה בשנת 2017 (השווה "אדם מסוכן שבגללו אנשים חולים" ל"מפיץ מחלות המסוכן לחברה") נתפסו אז, בעיני שופט אחר בתל אביב, כ"הבעת דעה" ותו לא, שאינה מזכה בפיצוי כלל.

אז על חיסונים או ספקנות נגדם, הצלחנו הפעם, עילית גלעד ואנוכי, להתגבר. על החולי של עולם לשון הרע – בו אותה מילה, מקבלת אצל שופט אחר – משמעות, התייחסות, פיצוי או זיכוי שונה, לא התגברנו, ומפני חוסר הוודאות של "מבחן האדם הסביר", המאפשר לכל שופט לקבוע אחרת לגבי אותו צירוף מילים, לא התחסנו.